הפוסט הבא הוא תרגום של המאמר Scope Insensitivity מאת Eliezer Yudkowsky, שפורסם במקור ב-LessWrong ולאחר מכן גם בפורום EA העולמי. הפוסט תורגם על ידי נדב ברנדס, חבר קהילת אלטרואיזם אפקטיבי ישראל.
אדישות לסדר גודל
בניסוי שנערך בשנת 1992, שלוש קבוצות של נסיינים נשאלו כמה כסף הם היו מוכנים לשלם על מנת להציל 2,000, 20,000 או 200,000 ציפורים נודדות מטביעה במאגרי נפט. הקבוצות השיבו, בהתאמה, 80, 78 ו-88 דולר [1]. זוהי דוגמא קלאסית לתופעה הנקראת אדישות לסדר גודל (scope insensitivity), הידועה גם בתור הזנחת סדר גודל (scope neglect). על פי הניסוי, אפשר לראות שמספר הציפורים הניצלות - המייצג את סדר הגודל של תוצאות הפעולה - יש השפעה זניחה על הרצון לשלם.
מספר רב של ניסויים נוספים מציירים תמונה דומה. למשל, תושבי טורונטו שהשתתפו בניסוי דומה היו מוכנים לשלם רק מעט יותר על מנת לנקות את כל האגמים המזוהמים באונטריו מאשר רק באזור מסוים בפרובינציה [2], ואחרי תשאול תושבים של ארבע מדינות במערב ארצות הברית התברר שהם היו מוכנים לשלם רק 28% יותר על מנת להגן על כל 57 אזורי הטבע באותן מדינות מאשר רק על אזור אחד [3].
מדוע זה קורה? אנשים מדמיינים "ציפור מותשת, עם נוצות ספוגות בזפת, שאינה מסוגלת להימלט" [4]. התמונה הזאת, הדוגמא הטיפוסית שאנשים מדמיינים, מייצרת רמה מסוימת של עוררות רגשית שהיא הגורם העיקרי לרצון שלהם לתרום. אלא שהתמונה היא זהה בכל המקרים. סדר הגודל והיקף הבעיה מושלכים החוצה מהחלון. אף אדם לא יכול לדמיין אלפיים ציפורים בעת ובעונה אחת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במאתיים אלף ציפורים.
הניסויים מראים באופן עקבי שגדילה אקספוננציאלית בסדר גודל הבעיה מגדילה רק באופן ליניארי את הרצון לשלם על מנת לפתור אותה, אולי בהתאמה למשך הזמן הליניארי שלוקח לעיניים שלנו לבהות באפסים הנוספים שנוספים לתיאור הבעיה. הכמות הנוספת הזו נסכמת לאפקט הרגשי שהדוגמא הטיפוסית מעוררת - לא מכפילה אותו. היפותזה זו ידועה כ"הערכה על פי דוגמא טיפוסית" (valuation by prototype).
היפותזה חלופית היא "קניית סיפוק מוסרי" (purchase of moral satisfaction): אנשים מוציאים מספיק כסף על מנת לייצר לעצמם תחושה חמימה ונעימה בלב, הרגשה שהם מילאו את חובתם. ההוצאה הדרושה על מנת לקנות תחושה טובה תלויה באופי האנשים ובמצבם הפיננסי, אך לא במספר הציפורים.
האם זה כך רק כשמדובר בחיות? התשובה היא לא. מתברר שאנחנו אדישים לסדר גודל אפילו כאשר אלו חיי אדם המונחים על כף המאזניים. הגדלת הסיכון ההיפותטי של מי שתיה עם כלור מ-0.004 ל-2.43 מקרי מוות לאלף איש בשנה - יחס של פי 600 - הובילה לגדילה ברצון לשלם מ-3.78 ל-15.23 דולר [5]. חוקרים אחרים לא מצאו השפעה של כמות חיי האדם הניצלים גם כאשר היחס הוא פי 10 [6].
מאמר שכותרתו Insensitivity to the Value of Human Life: A Study of Psychophysical Numbing אסף עדויות לכך שהתחושה שלנו לגבי מקרי מוות של אנשים מתנהגת בהתאם לחוק ובר-פכנר, כלומר פועלת בסקלה לוגריתמית כאשר "הבדל בקושי מורגש" מהווה יחס קבוע (ולא הפרש קבוע).
תוכנית בריאות (היפותטית) להצלת חיי פליטים רואנדים זכתה לתמיכה רבה יותר כאשר הובטח להציל 4,500 בני אדם מתוך מחנה של 11,000 פליטים, מאשר 4,500 במחנה של 250,000. באופן דומה, תרופה למחלה היתה צריכה להבטיח להציל הרבה יותר חיי אדם כדי להיות מוערכת כשווה מימון אם מראש צויין שהיא הורגת 290,000 אנשים בשנה, מאשר אם צויינו 160,000 או 15,000 מקרי מוות בשנה.
אז מה מוסר ההשכל? מי שמעוניין להיות אלטרואיסט אפקטיבי נדרש לחשוב עם החלק במוח שמסוגל לעבד את אותם אפסים בלתי מלהיבים הכתובים על הדף, ולא רק עם החלק שסוער כאשר עולה המחשבה על אותן ציפורים מסכנות ספוגות זפת.
מקורות:
[1] Desvousges, W. Johnson, R. Dunford, R. Boyle, K. J. Hudson, S. and Wilson K. N. (1992). Measuring non-use damages using contingent valuation: experimental evaluation accuracy. Research Triangle Institute Monograph 92-1.
[2] Kahneman, D. 1986. Comments on the contingent valuation method. Pp. 185-194 in Valuing environmental goods: a state of the arts assessment of the contingent valuation method, eds. R. G. Cummings, D. S. Brookshire and W. D. Schulze. Totowa, NJ: Roweman and Allanheld.
[3] McFadden, D. and Leonard, G. 1995. Issues in the contingent valuation of environmental goods: methodologies for data collection and analysis. In Contingent valuation: a critical assessment, ed. J. A. Hausman. Amsterdam: North Holland.
[4] Kahneman, D., Ritov, I. and Schkade, D. A. 1999. Economic Preferences or Attitude Expressions?: An Analysis of Dollar Responses to Public Issues, Journal of Risk and Uncertainty, 19: 203-235.
[5] Carson, R. T. and Mitchell, R. C. 1995. Sequencing and Nesting in Contingent Valuation Surveys. Journal of Environmental Economics and Management, 28(2): 155-73.
[6] Baron, J. and Greene, J. 1996. Determinants of insensitivity to quantity in valuation of public goods: contribution, warm glow, budget constraints, availability, and prominence. Journal of Experimental Psychology: Applied, 2: 107-125.
[7] Fetherstonhaugh, D., Slovic, P., Johnson, S. and Friedrich, J. 1997. Insensitivity to the value of human life: A study of psychophysical numbing. Journal of Risk and Uncertainty, 14: 238-300.